משנת ארץ ישראל על משנה זבחים ו׳:ה׳

5 לפי כתב-יד קופמן

6 עולת העוף – אדם שהתנדב קרבן עולה ויקרא א יד, כיצד היתה נעשת עלה בכבש ופנה לסבב בא לו לקרן דרומית מזרחית – שם היה מקומה ולא כרגיל בצפון לעיל מ"ב, היה מולק את ראשה – כמו בחטאת העוף למרות ההבדלים הקלים בפסוקים, ממול ערפה – נאמר רק בחטאת העוף, ומבדיל –במקרא ההבדלה מופיעה רק אחרי שיסוע הכנפיים, ובמדרש: "הראה לו הקב"ה שמבדילים בעולת העוף ואין מבדילים בחטאת העוף" בראשית רבה, מד יד, עמ' 437, ומוצה את דמה על קיר המזבח – ככתוב במקרא. כאן יש הבדל בין חטאת עוף ועולת עוף, שבחטאת ממצה את הדם אל היסוד ובעולת עוף אל הקיר. הבדל זה כתוב במקרא. נטל את הראשון – בעדי הנוסח הטובים ובדפוסים "הראש", והקיף את מליקתו ולמזבח וספגו במלח וזרקו על גבי האישים – פרטים אלו אינם במקרא, אך הם דרכי הטיפול הרגילים בקרבן. בא לו לגוף הסיר את המוראה – הנוצות ליד פי הטבעת של העוף, ואת הנוצה ואת בני מעיים היוצאין עינים – בעדי הנוסח הטובים ובדפוסים "עימה", והשליכן לבית הדשן שיסע ולא יבדיל– כל זה ניסוח מעט שונה של המקרא. ואם הבדיל כשר – פרט זה הוא מתורה שבעל פה, וספגו במלח וזרקו על גבי האישים – כמו בכל קרבן.

7 בית הדשן במשנה זו איננו בית הדשן הגדול שמחוץ לחומת ירושלים. מדובר בעבודה שוטפת הנעשית במקדש, ולא ייתכן שמעבירים את גוף העולה מחוץ למקדש. ואכן בספרא קובע ר' חנניה בן אנטיגנוס, כהן מומחה לענייני בכורות בפרט וקורבנות בכלל. "'אצל המזבח' סמוך למזבח, קדמה למזרחו של כבש, אל מקום הדשן ששם יהו נותנין את הדשן, רבי חנניה בן אנטיגנוס אומר שני בתי דשנין היו שם אחד במזרחו של כבש ואחד במזרחו של מזבח, זה שבמזרחו של כבש שם היו נותנין מוראות העוף ודשון מזבח הפנימי והמנורה וזה שבמזרחו של מזבח שם היו שורפין פסולי קדשי קדשים ואמורי קדשים קלים" ספרא דבורא דנדבה פרק ט ה"ז ט ע"א-ע"ב. אם כן בית הדשן הגדול הוא מקום שריפה גדול, והיו בתי דשן קטנים על המזבח, כלומר ערמות ששם מרכזים את אפר הבשר הנשרף. לכל אפשר היה מקום ריכוז משלו.

8 התוספתא מסכמת את הזהה והשונה שבין חטאת העוף לחטאת העולה בדרך שונה: "כשם שמולק בחטאת העוף כך מולק בעולת העוף, אלא 1. שבעולת העוף היה מבדיל 2. וממצה מדמה על קיר המזבח 3. מיצה מן הראש פסול מן הגוף כשר" פ"ז ה"ח, עמ' 489. ההבדלים הראשון והשני הם כמו במשנה, וההלכה השלישית היא תוספת הלכתית שאיננה במשנה או במקרא.

9 בהמשך התוספתא: "מיצה על הכבש ועל הקרן ועל היסוד פסול, עשאה ממקום שעומד למעלה אמה כשרה, ממקום שעומד למטה אמה כשרה, רבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה אומרים בראשו של מזבח היתה נעשית" ה"ט, עמ' 489. תנא קמא מניח שהמטפל בעוף עומד או למעלה או למטה, ורבי שמעון ורבי יוחנן בן ברוקה מניחים שהוא עומד דווקא למעלה, כמו שלמדנו במשנה ב. תנא קמא חולק, אפוא, על משנה ב ומשנה ג.

10 מסורת מסתייגת נוספת נמסרת בשמו של חכם אחר: "אבה יוסי בן דוסאי אומר קרקבנין היה זורקן על גבי הדשן. בא לו לגוף היה משסעו ביד, אבל לא בסכין. בין ששיסע ביד ובין ששיסע בסכין, שיסע ולא הבדיל, הבדיל ולא שיסע, כאילו לא שיסע. מלח ולא ספג, ספג ולא מלח, כשרה. זה הכלל, כל שנויין ששינה ביד לפני מיצוי דמה פסולה, לאחר מיצוי דמה כשרה" תוס', פ"ח ה"י, עמ' 490-489. אבא יוסי היה תלמידו של רבי יוסי הגלילי תוס', תענית פ"ב ה"ו; בבא קמא פ"ז הכ"א. פעם אחת הוא מוסר יחד עם רבי יוסי בן המשולם תוס', כלים בבא קמא פ"ו הי"ח, עמ' 576. אבא יוסי היה אחד מהחכמים השייכים ל"קהלא קדישא דבירושלם", קבוצת חכמים אפופי הוד חסידות שפעלו בירושלים אחרי מרד בר כוכבא. הוא אינו מכונה "רבי" ברוב המסורות, אולי משום שגם הוא היה שייך לחבורה זו. מכל מקום, הוא מרבה יחסית במסורות מימי הבית ובדיני קרבנות. לפי הבבלי סה ע"א הדובר הוא אבא יוסי בן חנן, מהחכמים הקדומים שבדור יבנה; מיוחסות לו מסורות רבות מימי הבית שרובן נשמעות כעדות ראייה. אבא יוסי תומך בעמדת המשנה שצריך להבדיל בעולת העוף לאחר השיסוע, אבל חולק עליה בכך שלדעתו אם לא הבדיל פסל. ההלכות האחרות ששנה תידונה במשנה הבאה.

11 הספרא גם הוא כמשנתנו לגבי חטאת העוף: "ולא יבדיל יכול אם יבדיל פסל? תלמוד לומר והקטיר" ספרא, ויקרא דבורא דנדבה, פרק ט ה"ד, ט ע"ב.